ריקודי מחזות זמר 

ריקודי מחזות זמר הוא סגנון שפותח בארה"ב במאה העשרים. זה סגנון שנחשב לסגנון חדש והוא קיים רק במאה האחרונה. סגנון זה כולל בתוכו את כל סגנונות המחול הקיימים כשבמקורו פותח בעיקר משילוב של בלט קלאסי, סטפס וג'אז.
כיום כשמלמדים שיעור ריקודי מחזות זמר, מתמקדים בתקופות שונות (המחזמר הקלאסי- שנות העשרים, הג'אז- שנות השבעים וכו') או בסגנונות של כוריאוגרפים מובילים בתחום.
תפקיד המחול בז'אנר המחזמר הוא לתמוך במופע ולהעשיר אותו, בהיותו חלק מהשילוב של דרמה (משחק), מוזיקה (שירה) ותנועה (מחול). התפתחות התחום של ריקודי מחזות זמר מושפעת מאוד מההתפתחות ההיסטורית של מחזות הזמר בעולם, הסגנונות השונים שהשפיעו על כל תקופה ואף האירועים החברתיים והפוליטיים שהשפיעו על ארה"ב בתקופות שונות.

כשבוחנים את התפתחות ריקודי מחזות הזמר לאורך השנים יש להסתכל בעיקר על התפתחותם של שלושת סגנונות המחול: בלט קלאסי, סטפס וג'אז, ואף להתחשב בתפקיד השונה שתפס הריקוד בתוך המכלול הכללי שמרכיב את מה שנקרא מחזמר, ולגדילתו במרוצת השנים. וכמובן שאי אפשר לכתוב על ריקודי מחזות הזמר והתפתחותם מבלי להזכיר את הכוריאוגרפים המובילים שיצרו את מה שנחשב כיום לסגנון ספציפי המתקיים בפני עצמו.

הריקוד כחלק מהמחזמר החל בהופעות ה"בורלסק" הראשונות (1894-1930). ה"בורלסק" היה סוג של בידור פופולארי בתקופה זו וכלל מופעים אדירים בהם הציגו משתתפים רבים (עד 600 במספר) מופע אקסטרווגנטי, בסגנון של קרקס עם כמויות של מופיעים שיצרו מבני כוריאוגרפיה מרהיבים על הבמה (בדומה ל"מכביה" או למופע פתיחת האולימפיאדה)
אחת ההופעות הראשונות שהכילה בתוכה מחול היתה "השאיפות של קורדליה"- Cordelia's Aspirations(1883) שנכתבה ע"י האריגן והארט. קטעי המחול במופע לא היו קשורים לתוכן המופע ושירתו כהפסקות מחול במהלך האירוע.
הראשונים שהציגו ריקודים שקשורים ומשמשים חלק מעלילת המחזמר היו גילברט וסאליבן (שיצרו גם את היסודות למה שאנו מכירים כיום כמחזמר המודרני) במחזמרים המצליחים פרי עטם "H.M.S Pinafora" (1878) ו- "Pirates of Penzance" נראו ריקודים שהיוו חלק אינטגראלי מהמופע, אך עדין שימשו בעיקר כאלמנט בידורי, יצירת תמונות יפות על הבמה ותמיכה ויזואלית למוזיקה, מבלי לתרום או להשפיע על העלילה.

עם תחילתם של הסרטים המדברים בקולנוע (1928) נעשו בהוליווד הפקות גרנדיוזיות שכללו מאות רקדנים שליוו כוכב אחד, בסצינות מרהיבות של מפלי מים ותפאורות ענקיות.
כוכבים מוכרים מתקופה זו בהוליווד: אסתר וויליאמס השחיינית וכמובן פרד אסטר וג'ינג'ר רוג'רס. שני הכוריאוגרפים הבולטים באותה תקופה הם: רוברט אלטון שעבד עם קול פורטר ובלנשין- רקדן הבלט הקלאסי הדגול שעבד עם רוג'רס בהופעותיו הראשונות. 

השינוי העקרי בתפקיד הכוריאוגרף במחזמר הגיע בעקבות הכוריאוגרפית הדגולה אגנס דה מיל ועבודתה במחזמר "אוקלהומה". דה מיל שהחלה את דרכה כרקדנית של הכוריאוגרף הבריטי אנטוני טודור ויצרה יצירות עצמאיות ללהקת ה"בלט רוס דה מונטה קרלו" יובאה חזרה לארה"ב ע"י רוג'רס והמרשטיין להיות הכוריאוגרפית למחזמר "אוקלהומה".
במחזמר "אוקלהומה" יצרה דה מיל קטעי מחול שמעבר להיותם קשורים לעלילה של המחזמר גם חוזים את המשך העלילה, מציגים את רגשותיהם ומסבירים את מורכבותם של הדמויות במחזמר, ואת מערכות היחסים בניהם. בקטעי מחול המשלבים בלט קלאסי עם "קלוגינג" (סוג של סטפס שמכורו במערב ארה"ב) הקפיצה דה מיל את מעמד הריקוד במחזמר מבידור שטחי למרכיב בעל חשיבות ותפקיד מרכזי בקידום העלילה במחזמר.
ריקודיה של דה מיל נלמדים עד היום בבתי ספר גבוהים למחזות זמר ברחבי ארה"ב.
 
כוריאוגרף נוסף שהפך את ריקודי מחזות הזמר למה שהם היום הוא ג'רום רובינס.
הופעתו הראשונה ככוריאוגרף למחזמר היתה ב"On the Town" (1944) כשהוא שיתף פעולה לראשונה עם המלחין ליאונרד ברנשטיין, המשך שיתוף הפעולה בניהם הניב את אחד מגדולי מחזות הזמר בכל הזמנים- סיפור הפרברים "West Side Story" (1957).
רובינס משלב בלט קלאסי עם השפעות של ג'אז ברמה טכנית גבוהה מאוד, ומוסיף לכך את ההשפעות האטניות של המחזמר הספציפי: ריקודים לטיניים ב"סיפור הפרברים", פולקלור יהודי ב"כנר על הגג" וריקודים אוריינטליים ב"המלך ואני" (1951)
סיפור הפרברים הפך ליצירת מופת המתגאה בקטעי ריקוד משובחים שמקדמים את העלילה ומאפיינים את הדמויות השונות במחזמר. הפתיחה של סיפור הפרברים בה משחקות כנופיות הרחוב כדורסל תוך כדי ריקוד היא אחד מקטעי הריקוד המרשימים ביותר שנראו עד היום על במה ובקולנוע. רובינס הוא גם אחד הכוריאוגרפים שפתחו באופנה של הרחבת תחום פעילותו של הכוריאוגרף תוך כדי לקיחת אחריות גם על תפקיד הבמאי במחזמר. השילוב של במאי-כוריאוגרף יצר אחדות מדהימה בין הריקודים וקטעי המשחק במחזמר המתמזגים זה בזה ויוצרים סגנון אחיד ומגובש שמלווה את המחזמר מתחילתו ועד סופו.

שנות החמישים הציגו את היוצר הגדול הבא בתחום ריקודי מחזות זמר- בוב פוסי.
פוסי יצר סגנון של מחול ייחודי מאוד שבמידה רבה מאפיין ושולט במה שנקרא ריקודי מחזות הזמר כיום. פוסי לקח תנועות אופייניות למחול והוסיף להם טוויסט שבמידה מסוימת יצר עיוות של הגוף ותנועות מחול שנראו מוזרות (לדוגמא פסה עם פלקס בכף רגל במקום עם פוינט). הסגנון שלו מורכב מהפרדות (tight isolations) תנוחות גוף משונות ואווירה מאוד מינית וחושנית באופן כללי.
פוסי החל את דרכו במחזמר "משחקי פיג'מה" (1953) ובמהלך הזמן הפך לאחד הבמאים ? כוריאוגרפים המובילים בתחום. מיצירות המופת של פוסי ? "צאריטי המתוקה" (1965), "קברט"  (1972) ושיקאגו.
 
כוריאוגרף נוסף שייצר בתחום בשנות ה-50 וה-60 הוא ג'ק קול שידוע בעיקר כיוצר טכניקת הג'אז במחול. קול עשה כוריאוגרפיה למחזות הזמר "קיסמט" "ג'מייקה" "דבר מצחיק קרה..." ו"איש למנשה" בריקודים למחזות זמר אלה ניתן היה לראות השפעות ג'אזיות רבות.
 
בסוף שנות ה-60 הוצג סגנון חדש בעבודותיו של הכוריאוגרף-במאי מייקל בנט.
בנט הכניס את הג'אז מודרני לבמת המחזמר והוסיף השפעות של דיסקו, ריקודי מועדונים וריקודים סלוניים (Ballroom Dance). הריקודים שלו שילבו הרבה מיקומי במה מיוחדים (Staging and Spacing) וגרמו לריקוד להתמזג בתוך המשחק והעלילה.
יצירת המופת שלו "שורת המקהלה" (1976) שינתה את מיקומו של קורוס הרקדנים, בכך שהפכה אותם למרכז ההצגה ולא רק לרקדני ליווי. כל המחזמר עוסק ברקדני הקורוס בחלומותיהם ובשאיפותיהם. ההצגה הפכה את העיסוק בריקוד במחזות זמר למקצוע נחשק ונחשב בעייני הקהל שנהר לראות את ההצגה בהמוניו.
 
לסיום יש להזכיר את המחזמר "Cats", שמורכב כולו מקטעי ריקוד ומראה את הריקוד במחזות הזמר במיטבו. הכוריאוגרפיה המדהימה של גיליאן לאין מבוססת על הפיכת תנועות הגוף הבסיסיות של חתולים לקטעי מחול הדורשים טכניקת בלט גבוהה מאוד ומשלבים בתוכם גם מחול מודרני וג'אז ברמה גבוהה. יותר מהיותו מחזמר, Cats  הוא בעצם מופע מחול מרהיב שמצדיע ליכולותיהם של רקדניו.
מעניין לציין ששתי ההצגות שמחזיקות בשיא "ההצגה שרצה את הזמן הארוך ביותר בברודווי" ?"שורת המקהלה" ו"Cats" הן שתיהן הצגות המבוססות בעיקרן על ריקוד.